אלה היו ימים לא קלים עבור עומר (שם בדוי), נער בן 12 שהגיע לגור בקיבוץ לאחר שנדד עם הוריו בחו"ל בעקבות עבודתם. הנערים האחרים, השפה, המורים, המסגרת - הכל נראה לו שונה ולא ברור. הוא התחיל להסתגר בתוך עצמו, הציונים שלו בבית הספר ירדו, והוא חווה הרבה מאוד שעות של בדידות.
"הייתי ילד מאוד כועס ומאוד מבולבל", הוא מספר, "לא ידעתי לדבר טוב עברית והיה לי קשה להתחבר לחבר'ה. הקיבוץ היה משהו זר בשבילי". היו שיחות עם ההורים, טיפולים פסיכולוגיים, ניסיונות לשלב אותו בקבוצה, אולם שום דבר לא עזר. "הוא היה מאוד בודד ומאוד אגרסיבי כלפי ילדים בני גילו", מספר אביו, נדב (שם המשפחה שמור במערכת), " וזה היה מאוד חבל, כי הוא ילד חכם מאוד שבכל המבדקים יצא על גבול המחוננות".
נערים רוכבים על אופניים. צילום: richardmasoner, BY CC
השינוי קרה במפתיע ובדרך מאוד לא שגרתית: באמצעות רכיבה על אופניים. עומר התחיל להיפגש דרך קבע עם מדריך לרכיבה על אופניים שיצא איתו ליער, והחל ללמד אותו לרכוב בשטח וגם כמה עובדות על החיים.
"היינו מדברים על דברים שקורים לי בחיים, והייתי מקבל נקודת מבט שונה ומפתיעה על דברים", אומר עומר, היום בן 16, " התחלתי להבין דברים יותר לעומק, להיות בוגר יותר, יותר חיובי ופחות כועס. היום אני לוקח דברים בצורה יותר רגועה, אני יותר שקול, חושב על דברים לעומק, מרגיש יותר שלו. פעם בקושי למדתי. היום אני מסוגל לקחת ספר ולקרוא".
מדוושים על הקשיים
רכיבת אופניים טיפולית הוא תחום שצמח מלמטה, דרך מפגשים של מדריכי רכיבה ובני נוער, ונמצא כיעיל לטיפול בבעיות רגשיות וקוגניטיביות. התחום יוצג לראשונה במסגרת התערוכה הישראלית לאופניים, שתתקיים בחודש מאי בגני התערוכה בתל אביב.
מה יש ברכיבה על אופניים, לכאורה פעולה טכנית למדי, שמצליח לגשר בין אנשים ולהעביר מסרים חיוביים לבני הנוער ולילדים? על פי אדם חיות, מטפל באמצעות אופניים ומדריך בכיר בבית הספר לרכיבה "עז הרים" לאופניים, יש בכך יכולת להעביר לילדים חוויות טיפוליות שבעקבותיהן ההערכה העצמית וצורת החשיבה שלהם משתנות.
"ברמה הפיזית הילד עובר חיזוק של הגוף, פיתוח קואורדינציה, חידוד החושים וגם מפתח את יכולת הריכוז שלו ואת הקשב", הוא אומר, "לילדים שסובלים מבעיות של קשב וריכוז, למשל, זה לא מובן מאליו להיות בריכוז אפילו 10 דקות, אבל על האופניים הם מצליחים. ברמה המנטלית, לרכוב על אופניים זה להתמודד עם הרבה מאוד פחדים ולהתגבר על הרבה מכשולים. כל שביל וכל אבן זה אתגר חדש, ומה שבשבוע שעבר היה בלתי אפשרי, השבוע הופך להיות מובן מאליו עבור הילד. רואים את ההתפתחות הזו מאוד מהר".
מעל הכל, עומד האתגר הרגשי. במהלך האימון על האופניים מתחיל להיווצר קשר של אמון ושל ביטחון בין המדריך לנער, שהופך את חוויית הרכיבה לשיעור מאלף
"אחר כך מתחילים להשליך גם על החיים, על דברים שקשה לו להתמודד איתם. זה כמו בצל, מקלפים שכבה אחרי שכבה. המהות של האופניים היא זרימה. כל הזמן תוואי השטח משתנה: יש עלייה, ירידה, מדרגות, טיפוסים קשים, סלעים - כמו בחיים. אם אתה נתקל באתגר אתה יכול לעבור איתו בהרבה מאוד כוח ולשבור את הסלע, אבל אפשר גם לעבור את זה אחרת, ברכות. וזה משהו שאני עובד איתו עם הילדים. אני אומר להם 'תהיה רך, תקבל, תהיה חלק מהשטח, תרים את העיניים ותסתכל קדימה, אל תתעמק בבעיה עצמה אלא תנסה להבין את השביל כולו'".
"הרעיון הוא לשמש דוגמה", אומר עמוס קרטגינר, מטפל באמצעות רכיבה על אופניים במושב רקפת, "אני יוצא איתו לשטח, מתאמץ יחד איתו, מזיע יחד איתו, וככה מחסומי הדיבור נופלים והקשר הופך להיות יותר קרוב. כל מפגש מסתיים בהכנת תה צמחים ביער, בקומזיץ, וכך הילד לומד גם להסתדר בשטח, לנווט, להכין מדורה. אלה דברים שמאוד מחזקים ומעצימים את ההערכה העצמית שלו".
מגלים את האושר
אל המטפלים הללו מגיעים לא רק ילדים ובני נוער הסובלים מקשיים קוגניטיביים או רגשיים, אלא גם ילדים בעלי מוגבלויות פיזיות ברמות שונות. אחד המטפלים המוכרים בתחום הוא המאמן יוסי קט, שמלמד רכיבה טיפולית ילדים ובני נוער בעלי מוגבלויות שונות, כגון אוטיזם, עיכוב התפתחותי, שיתוק מוחין ובעיות מוטוריות. "הם מגלים עולם", אומר קט, "ילד עם מוגבלות שעולה על אופניים מגלה את'שיכרון החופש'. זה משהו שאי אפשר להסביר. הוא מרגיש לראשונה חופשי, עצמאי. מדובר בילדים שכל הזמן מטפלים בהם ומסייעים להם, ופתאום הם מצליחים לעשות דברים לבדם. אצל רבים מהם זה הופך להתמכרות".
פרופ' שלמה וינטרוב מאוניברסיטת תל אביב, מנהל מחלקת אורתופדית ילדים בבית החולים דנה, ממליץ להורים רבים לשלוח ילדים בעלי מוגבלויות לטיפול ברכיבה על אופניים. "זה משפר את שיווי המשקל של הילד ואת הקואורדינציה, ונותן ביטחון", הוא אומר, "הדברים האלה חשובים לכל ילד, ולילדים עם בעיות מוטוריות בפרט.
"נכון, זה לוקח יותר זמן, אבל התוצאות מאוד יפות. אני ממליץ להרבה ילדים עם שיתוק מוחין לעבוד עם אופניים עם מורה או עם הורה. מעבר לזה, אסור לשכוח שיש לזה גם משמעויות חברתיות: כשילד כזה נוסע לצד אחים שלו או חברים שלו הוא פתאום מרגיש שהוא כמו כולם וזה משהו שמאוד מסייע לטיפול".
לרוב המטפלים הללו אמנם אין תעודת מטפל, ורבים מהם גם חסרי השכלה פורמלית מתאימה, אבל לטענתם כל זה אינו נחוץ כשיוצאים לטבע, לרכוב על האופניים. "אני לא אוהב להשתמש במילה 'מטפל' כי התחום הזה מאוד פרוץ ובעייתי, אבל למעשה זה מה שאני עושה", אומר קרטגינר, "גם אם אני בסך הכל מלמד אותם אופניים, בסופו של דבר אני מטפל בהם בבעיות אחרות".
"רכיבה טיפולית זה תחום שנוצר מלמטה", מסביר חיות, "אף אחד לא מלמד אותך בשום מקום לטפל באמצעות רכיבה על אופניים, אלא אני רואה בזה ייעוד".
"זו ההרגשה הכי כיפית שיכולה להיות לראות ילד רוכב על אופניים ומחייך חיוך ענק", אומר קט, "יש ילדים שבשבילם לרכוב על אופניים זה כמו בשבילנו לטפס על האוורסט, וברגע שהם מגשימים את זה אין מאושרים מהם".
